עקרונות השיטה

גישת האקומי לפסיכותרפיה ולמרחב הבין-אישי מבוססת על כמה עקרונות מנחים, התומכים ביעילות ובעדינות בתהליך הגילוי והריפוי הספונטני. קווים מנחים אלה משפיעים עמוקות על עמדתם המנטלית של השותפים לתהליך, ונותנים את הטון להתרחשות כולה. אלה הם:

טיפוח "נוכחות אוהבת" (Loving Presence)

נוכחות אוהבת היא עמדה מנטלית הקשורה לאיכויות מסוימות של קשב, תפיסה ורגש. היא המכל הבסיסי בגרסה זו של השיטה, ותפקידה לאפשר לתהליך הגילוי העצמי (Self-Study) להתרחש מאליו, בסביבה בטוחה באמת. הנוכחות האוהבת איננה "משקפיים ורודים" או "חשיבה חיובית". למרכיב הנוכחות מקום מרכזי ביותר בה, ומשמעו עיניים פקוחות לרווחה גם אל מול הסבל, המגבלה והקושי. היא גם אינה דבר-מה שהמטפל מנסה לשדר באופן פעיל: מתוך רגש כנה של קבלה ושותפות אנושית, המטפלת מאפשרת לעולמו של הטופל לגעת בה ולמלא אותה בהתפעמות ובהשראה לאור היופי והכוחות שהיא מזהה אצלו; כל אלה ניבטים מפניה בטבעיות, ובתורם מגיעים אל המטופל ונוגעים בו. קל ללמוד נוכחות אוהבת, לטפחה וליישמה בעזרת תרגילים מובנים, והשפעתה על הסיטואציה רבה. היא יוצרת מרחב בין-אישי המזמין מגע קרוב עם רקמות הנפש השונות, המזהות, כל אחת בזמנה, שהנה סוף סוף נקרתה בדרכה הסביבה המתאימה להיחשף, להישמע, להיראות ולזכות למענה.

התמקדות בחוויה הנוכחית (Focus on Present Experience)

גישת האקומי מפתחת יכולת התבוננות שקטה בחוויה הנוכחית על היבטיה השונים: תחושות גופניות, רגשות, מחשבות, דימויים וזיכרונות, יצירת משמעות והתנסחות של תובנות. מצב זה של קשב פתוח נועד להחזיק חלל פנימי המזמין אליו את מה שרוצה לעלות מן הלא מודע, ומאפשר תודעה גמישה ורצפטיבית; תפקידו לתמוך ביכולת "ללמוד מן הניסיון". למטפלת מצב התודעה המרווח מאפשר קליטה מעודנת של זרם החוויה של המטופל ושל סימנים המצביעים על דפוסים אוטומטיים המכוונים אותו, מנקודת מבט לא שיפוטית ומלאת הערכה. יכולת זו מפותחת בתוך ההקשר הבין-אישי ולא באמצעות מדיטציה.

התנהלות ב"גישה ניסויית" (Experimental Attitude) והמישור הלא מילולי

גישה ניסויית היא עמדה סקרנית וחקרנית שאינה נצמדת לתוצאה. כאשר המטפל מזהה סימנים לחומרים נפשיים טעונים ומשמעותיים, הוא מייצר עבור המטופל הזדמנויות לחקור אותם, מתוך ויתור על תוצאה מקווה. הסקרנות והחקרנות אינן מרוחקות או קרות. הן מאוזנות בידי הנוכחות האוהבת, ההופכת אותן לאוהדות ולמשתתפות.

ההיסטוריה שלנו כתובה בפנינו, בגופנו ובדרכי ההתנהלות שלנו, והיא מתבטאת ברגע ההווה.  על בסיס הגישה הניסויית, המטפלים בגישת האקומי מטפחים מיומנויות של תשומת לב למישור הלא מילולי, על ביטוייו הדקים והמגוונים. הם משכללים את יכולתם להבחין בסימנים בלתי מילוליים אופייניים אצל האחרים, ולהיעזר בהם – בתנאי שאותם אחרים מעוניינים בכך, כמובן – כדרכי גישה המורות על החוויות שיצרו אותן בעבר.

הגופני והלא מושגי נתפסים כדרך המלך אל הלא-מודע האדפטיבי. הלא-מודע האדפטיבי כולל את אותם דפוסים הרגליים שהתפתחו בנו כתגובה להתנסויות קשות (בדרך כלל בינקות ובילדות), ושהפכו מהתנהגויות בעלות ערך הסתגלותי לגורמים נוקשים ואוטומטיים. ככאלה, הם מנהלים את חיינו מבלי שתהיה לנו מודעות מלאה כלפיהם או שליטה על השפעתם עלינו. השפעה זו לעיתים מגוננת בצורה מועילה ולעיתים קרובות היא מגבילה, מעוותת את תפיסת המציאות שלנו, ומונעת מאתנו לקבל את מה שאנו זקוקים וכמהים לו (ראו פירוט בפסקה הבאה). במצב התודעה הפתוח שתואר קודם נערכות התנסויות פשוטות או "ניסויים", שמטרתם להזמין לאור המודעות הרגלים מן לא-מודע האדפטיבי וחומרים בעלי מטען רגשי משמעותי משכבות לא מודעות או תת-מודעות אחרות. המטפל עוקב בסקרנות וברגישות אחר תגובות המטופלת ל"ניסויים" (כלומר, אחר החומרים שההתנסויות הפשוטות עוררו בה), לנווט את התהליך שהן עצמן מובילות, ובתוך כך להציע החזקה והכלה מתאימות.

תנועה ישירה לכיוון הזנה (Direct Movement Towards Nourishment)

מתוך ההבנה שהמודעות לבדה אינה מספיקה, ושארגון החוויה משתנה רק לאורן של חוויות חדשות, התהליך כולו מכוון לכיוון של הזנה מנטלית. מעט על הזנה: "ויניקוט מתאר סביבה טובה דיה והחזקה טובה דיה המאפשרות תחושת היות עגולה, חלקה ורציפה, ואת הקטסטרופה הנגרמת בשל קטיעתה בטרם עת. באלינט מתאר סביבה מותאמת והרמונית המאפשרת לתינוק לאהוב בשקט ופשוט להיות, ואת השבר היסודי שנבקע בנפש כאשר הסביבה המטפלת אינה נחווית ככזאת. מהתיאורים של שניהם עולה הצורך הבסיסי של המערכת הנפשית-גופנית בחוויה ראשונית של חלקוּת, של הרמוניה, של מתיקוּת. לפני שיוכל האני המתהווה לשאת משהו אחר, מנה מספקת של החוויה הזאת הכרחית לשם התפתחותו הבריאה. היא אינה מותרות. רון קורץ, יוצר שיטת האקומי, קרא לטוּב הנחוץ הזה – הטבעי, הלגיטימי, האינהרנטי – "הזנה" (Kurtz et al., 2013). האב-טיפוס של המזון הגופני הוא חלב האם, ומה שהתינוק חש בעת היניקה הוא האב-טיפוס של חוויית היותו מוזן: כשהכול תקין, אלה תחושות גופניות ונפשיות נעימות. הנעימוּת קשורה בהרגעה ובמתיקוּת, והיא מתקיימת בתוך קשר – בין שניים – גם אם העצמי של אחד מהם עדיין מצוי בשלבי התהוות התחלתיים ביותר [...].

איכויות חוויה דומות לאלה המאפיינות חוויה של הנקה מוצלחת מתקיימות גם במצבי הזנה אחרים, ובמובן זה אפשר להתייחס להזנה כאל "הנקה פסיכולוגית" (באלינט, 2008). החומרים המזינים, מנקודת מבט זו, הם מכלול החוויות שהקטגוריות "החזקה (טובה דיה)" ו"סביבה מותאמת" מספקות. אלה הן חוויות פשוטות של היות שלא עוותו. אפשר לפרוט אותן לרשימה ארוכה של התנסויות שהישות הסובייקטיבית מצפה להן, כשהיא בחיתוליה ועדיין אינה מסוגלת לחשוב אותן, וגם כשהיא מפותחת במלואה, אם מצב כזה אפשרי בכלל.

קל לראות כיצד קשורה לאותן איכותיות אמורות ההרגשה שיש מי שרואה, קשוב ומתאים את עצמו; שיש מי שמעניק זמן ומרחב; שיש נוכחות מלווה, בלתי פולשנית ובלתי כופה; שאפשר לחוות את מגוון הרגשות והעמדות בלי שהן יאיימו לפרק את העצמי או את האחר; שיש במה להיאחז אך מותר גם לעזוב, וכן הלאה. כאשר בתחילת החיים חוויה מזינה מסוימת או קבוצת חוויות מזינות אינן זמינות במידה מספקת, המערכת הנפשית-גופנית מתארגנת באופן המאפשר לה להתמודד עם החוסר ולהימנע ככל האפשר מהכאב הכרוך בו. כמו כל מערך התמודדות אחר עם חסרים מוקדמים, יש להתארגנות הזאת ערך הסתגלותי, הכרחי להישרדות וראוי להערכה, אך יש לה גם מחירים. בהקשר זה, אחד המחירים הללו הוא שאותה התארגנות גורמת לאדם להפסיק לזהות את החוויות המזינות החסרות גם כאשר הן כבר נוכחות וזמינות במציאות בשלב מאוחר יותר; היא מוציאה אותן מחוץ לרפרטואר ההתנסויות הנגישות לו ובכך מנציחה את החסר.

אם אדם למד בראשית חייו שאין מבוגר אחראי השומר עליו, הוא עשוי לפתח חלק-אחראי-תמיד שעומד על המשמר יום ולילה. מנוחה מלאה או שקיעה מוחלטת בעשייה מהנה יהיו לו בלתי אפשריות. אם אישה למדה שאין מי שיחזיק אותה, סביר שמשהו בתוכה ידאג שתחזיק את עצמה בעצמה. היא תתקשה או כלל לא תצליח להרפות ולחוות את ההזנה שבהחזקה חיצונית גם במסגרת מערכות יחסים שהיו יכולות להציע זאת. אם אישה למדה שאין מי שיווסת אותה, משהו בה עשוי ללמוד לווסת את עצמו – אולי על ידי כך שיוודא ששום רגש קשה מדי לניהול לא יוכל להתפתח בה מראש במלואו. מגע עם עוצמות ניכרות יותר של רגש והאפשרות להתפנות מעבודת הוויסות המתמדת יהיו לה זרים, מעבר להישג יד. אם אדם גדל בסביבה ראשונית שהתאפיינה בפולשנות, הוא עשוי לפתח מנגנוני ניתוק ולהיאטם, ואלה יפריעו לחיבורים שלו עם עצמו ועם אחרים. טוב שאותם אנשים למדו לשמור על עצמם בעצמם, להחזיק את עצמם בעצמם, לווסת את עצמם בעצמם ולהרחיק את עצמם מגורמים מזיקים, אחרת היו התוצאות הרסניות עוד יותר. אולם משהו יסודי ומזין נמצא כעת מעבר להישג ידם, וההשקעה הפיזית והנפשית הכרוכה בהתארגנויות ההסתגלותיות שאימצו לעצמם היא רבה ומתמשכת, והיא מנציחה אי-נחת וממסכת או מעוותת נטיות ותכונות שאינן מוּרשוֹת לשגשג ולצמוח" (ברנע-אסטרוג, 2018, עמ' 71-73).

הניסויים הפשוטים שהוזכרו למעלה מעוצבים כך שימלאו תפקיד כפול: מצד אחד הם עשויים לעורר חומר רגשי טעון, הכרוך בכאב, ומצד אחר הם עושים זאת תוך כדי שהם מציעים למטופל חוויות מזינות מסוימות אשר ככל הנראה לא נחוו דיין בראשית חייו, ונותרו חסרות כתוצאה מן ההרגלים ההסתגלותיים שנוצרו סביב היעדרן (אצל כל אחד מאתנו פעילות חוויות חסרות אחדות מעין אלה. לעיתים קרובות הן מקובצות וקשורות זו לזו בקומפלקסים פסיכו-פיזיים מרתקים. הנפש יצירתית ורבת תושייה עד אין קץ).

כאשר חומר נפשי מזין כלשהו מוצע למטופל, הדבר נעשה על בסיס המצע הלא שיפוטי של הנוכחות האוהבת (חוויה חסרה בפני עצמה, לרובנו), מתוך גישה ניסויית ותוך התמקדות בחוויה הנוכחית: מתוך שיתוף פעולה ער בין מטפל למטופל, במסגרת מערכת היחסים העכשווית שלהם, לא כמשחק תפקידים, לא כסוגסטיה, כמניפולציה או כהתערבות חד-צדדית ואף לא מתוך ניסיון לתקן, לשנות, למלא או לרפא. כאשר חוויות מיטיבות נחוות בסביבת קשב בין-אישית כזאת שוב ושוב ועוברות אינטגרציה, הן מציגות לעולמו הפנימי של המטופל מציאות נוכחת, שמערערת על הסדר הנוקשה הישן ומזמנת אותו לבחינה מחודשת. בהדרגה הן הופכות לחלק מרפרטואר החוויות הזמינות לו ומרחיבות עבורו את שדה האפשר. כך, מהלך נפשי שנותר בעבר ללא מענה מקבל מענה, ותפיסת המציאות, שסבלה מעיוות משמעותי ביחס לסוגיות ולסיטואציות שונות, מתחילה להתבהר.