האקומי - התפתחות השיטה
שיטת האקומי פותחה במקורה ע"י רון קורץ, פסיכותרפיסט מארה"ב, בשנות השבעים של המאה הקודמת. פסיכותרפיסטים שלמדו ממנו הקימו עמו בשנת 1981 את ה-Hakomi Institute. כעשר שנים לאחר מכן עזב קורץ את המכון. הוא המשיך לפתח, לעדכן וללטש את דרך עבודתו, וכל זאת לאור ניסיונו הקליני הרב ולאור גוף המידע ההולך וגדל של המחקר בתחומי התצפיות בתינוקות, תיאוריות ההתקשרות והמוח האנושי, ושל המחקר הנוגע לזיהוי הגורמים האחראיים לריפוי המושג בפסיכותרפיה מוצלחת.
יחד עם ענף מורים שלמדו ממנו בשנים אלה הקים מוסד נוסף: Hakomi Education Network. הוא כינה את הגרסה החדשה של השיטה "The Refined Hakomi Method". אציין בקצרה כמה מן הקווים המאפיינים גרסה זו של השיטה.
Naming the Animals, הפיתוח המאוחר של קורץ מתבטא ברוח הדברים של הגישה, בחלק מן הכלים הטיפוליים הכלולים בה, בהשקפה שבבסיסם, ואף בתחומים בהם השיטה מיושמת. אם בוחנים את עקרונות השיטה, למשל, אזי ההתמקדות בחוויה הנוכחית וההתנהלות בגישה ניסויית היו חלק בלתי נפרד מהאקומי למן ההתחלה. לעומתן, העיקרון הראשון - נוכחות אוהבת - והעיקרון הרביעי - תנועה ישירה לכיוון הזנה - הם חידושים של הגרסה הנוכחית, ותופסים בה מקום מרכזי ונכבד. כך, למשל, יצירת הסביבה הטיפולית הבטוחה נובעת מצורת קשב ותפיסה מסוימת, שבה המטפל מתמלא ב"הזנה לא אגוצנטרית" בידי האיכויות האנושיות היפות שהוא מזהה אצל המטופל. (קראו עוד על המשמעותיות התיאורתיות והקליניות של המושגים הללו במאמר "מחשבות על צרכים ראשוניים ועל הזנה לא אגוצנטרית".)
שינוי חשוב נוסף שחל בשיטה הוא הוויתור על תיאוריית אישיות. ויתור זה נעשה מתוך ההבנה שפעולת הסיווג עצמה עלולה להוביל לעמדה תודעתית המצביעה על פתולוגיה ומניחה שדבר-מה טעון תיקון, וכן שהיא מהווה חיץ דרכו אנו תופסים את האדם שאתנו, ומגבילה את יכולתנו להיות נוכחים עבורו באמת ולקלוט את מירב המידע שמתפקידנו לקלוט. קלסיפיקציות נדרשות במקצועות הרפואה ואולי במצבים המכונים "מחלות נפש". אולם במסגרת תהליכי גילוי וחקירה של אינדיבידואליים "בריאים" יחסית, אפשר להימנע מלאבחן אנשים באופן שמסווג אותם לפי נוסחאות מוכנות מראש. במקום תיאוריית אישיות משתמשים בגרסה זו של השיטה ב"אינדיקטורים": רמזים לא מילוליים המצביעים על חומרים מנטליים טעונים המארגנים את עולמו הפנימי של האדם. האינדיקטורים מובילים את התהליך כקצה חוט שהמטפלת והמטופלת מושכות בו יחד, ומגלות בעקבותיו את המרקם האישי הספציפי מבלי שיהיה מצומצם מראש או בדיעבד. (קראו עוד על תפקיד הוויתור על הידיעה מראש במאמר "רגעי מפגש: על אירועים בלתי אמצעיים המתרחשים במרחב שמעבר להרגלי".)
עוד ברמה הטכנית, ניתן מקום חשוב לעבודה עם אסיסטנטים, למגע הפשוט, להחזקה הפיזית ולשתיקה מיומנת בזמנים שהמטופלת במצב של עיבוד רגשי. התערבויות כדוגמת שאלות והערות מכוונות הופחתו למינימום מעודן. גם התיאוריה עליה מסתמכת הגישה ספחה אל תוכה מקורות נוספים, כגון ההבנות החדשות בדבר האופן שבו זיכרונות מתגבשים מחדש (רה-קונסולידציה של הזיכרון). ממצאים משדה מחקר זה מראים כיצד, בכל פעם שזיכרון מתעורר הוא סופג אל תוכו את רכיבי החוויה הנוכחים ברגעי ההזכרות, ואז מתגבש מחדש כשהוא מושפע מהם. הבנות כאלה מספקות הסבר נוסף למנגנון ההשתנות, ומסבירות מדוע איכויותיה של סביבת הקשב - הפנימית והבין-אישית גם יחד - מהותיות כל כך. מן הסתם, הן תומכות בחשיבותן של נוכחות אוהבת וחוויות מזינות כבסיס לתהליך החקירה.
הגרסה הנוכחית של האקומי, מעבר ליישום שלה כפסיכותרפיה, היא גישה כוללת יותר; היא נתפסת כ"דרך של האקומי להיות עם אנשים" ובכך מצביעה על יישומים בין-אישיים נוספים, בתוך חדר הטיפולים ומחוצה לו.
קראו תיאור תמציתי של התפתחות ה-Refined Hakomi Method (במילותיו של רון קורץ עצמו) כאן.