האקומי - וינייטה
מעיין (שם בדוי) הגיע לטיפול האקומי כשהוא מיומן למדי בהתבוננות פנימה. אחרי כמה שנות טיפול פסיכולוגי וכמה שנות תרגול מדיטציה בודהיסטית, הוא הרגיש שהעבודה של חקירת עצמו טבעית ומרכזית עבורו, שהוא "בבית" כשהוא עוסק בה. למרות זאת, כל מפגש טיפולי אתו היה להרגשתו נתקע. מעיין נהג לפתוח כל מפגש טיפולי עם נושא משמעותי כלשהו, לקחת לתשומת ליבו אמירה או הצעה כלשהי שלי, ואז להמשיך לעבוד לבד, בתוך עצמו, להגיע לתובנות ולשתף אותי בהן – אך אף פעם לא אפשר לי להגיע אליו באמת. הדפוס הזה לווה בתסכול: מצד אחד, הוא כמהּ לדבר-מה מן החוץ, למה שלא יכול היה לספק לעצמו; מצד אחר, משהו עמוק בתוכו פעל פעם אחר פעם על מנת לחסום, לעצור ולא להניח לשיתוף פעולה ממשי לקרות. כל מהלך היה מגיע למבוי סתום שהוביל לתחושות ניתוק, בדידות וחוסר תקנה.
באחד המפגשים ציינתי בפני מעיין בפשטות ש"הריקוד הזה בינינו לא קורה". לא הייתה באמירה זו משום האשמה או דרישה, אלא הצבעה על מציאות נוכחת. מעיין היה מבולבל. בתחילה התקשה להבין את דבריי. הרי הוא "עושה את העבודה": הוא מקשיב, מתבונן פנימה ומתקדם הלאה בחקירת נפשו. בראותי את הבלבול של מעיין, הצעתי לו ניסוי פשוט, שנדמה היה לי שיעזור לנו לבחון את הנושא ביחד. הזמנתי אותו לשים לב למה שמתעורר בו כשאני אומרת לו בשקט: "מעיין, אתה בטוח כאן".
בן רגע הפך הבלבול של מעיין לסערת רגשות. הוא אמר שהוא מפחד, כאילו משהו מסוכן עומד לקרות. ראיתי שהוא עדיין בוחן את תגובותיו והמתנתי. הוא שהה עם הדברים עוד זמן-מה, ואז אמר שהוא מרגיש כאילו שהוא מנסה להגיע למקום כלשהו ואינו מצליח. שיש משהו שהוא מתאמץ לראות ואינו רואה. שזה כאילו שהוא עובר דרך חומה.
The Philosopher's Garden, התגובות הללו הצביעו, כך חשתי, על כך שחלק פחות מודע אצל מעיין ידע בדיוק באיזה ריקוד הוא אינו מסוגל להשתתף: הריקוד של ההדדיות, של ההליכה ביחד, של האינטימיות הבטוחה. הריקוד שמצריך אמון. הן העלו אל פני השטח את המצב הבלתי-אפשרי שהוא היה שרוי בו: את הפחד העמוק שלו מפני הריקוד הזה, את הכמיהה הכנה שלו להשתתף בו, ואת חוסר האונים שלו אל מול אותו חלק בתוכו שלא אפשר זאת.
בתוך כך החל מעיין לנענע את ראשו מצד לצד כאומר "לא, לא, לא". כאשר שאלתי בעדינות מהו הדבר שהוא מסרב לו, הוא כיסה, כמו ברפלקס, את פיו בידו והמשיך לנענע את ראשו. במשך כמה רגעים נראה היה שהוא שקוע במחשבות קשות. הוא כיסה את פיו ולחץ על אזור הגרון שלו, לסירוגין. הוא לא היה מסוגל לבטא את הדימויים והאסוציאציות שעלו בדעתו. הוא אמר שהם פולשניים ונוראיים מדי, וגם שהם נדמים לו כמו היסק או פרשנות, ולא כמידע אותנטי המצביע על אירועים ממשיים. הוא לא הצליח להבין את המתרחש או לגעת בזיכרון שישפוך אור על התחושות והמחשבות הקשות הללו, ויסביר את התנועות הגופניות שקרו כאילו מעצמן, מבלי שהחליט עליהן, כמעט ללא שליטה.
אם מעיין היה במצב רגוע כאשר התעוררו בו התגובות הללו, אז הייתי, קרוב לוודאי, עוקבת אחריהן ומציעה לו ניסוי נוסף שיעזור לו לרדת לעומקן 1 . אולם לנוכח הסערה הגדולה ותחושת הטראומה, נכון היה פשוט לשהות עמו מתוך רוך ויציבות, וכך לספק לו החזקה רגשית במצבים כאלה לא מתאפשרת, בדרך כלל, התבוננות שקטה ובלתי אלימה פנימה, והדבר הנכון ביותר לעשות הוא לשמור שהמטופל לא יתנתק ולא יזיק לעצמו, לדאוג להחזירו בעדינות לקשר עם הסביבה ולאחיזה בהווה; ואם הפגישה מתקיימת בקבוצה, בנוכחות אסיסטנטים – להוסיף תמיכה גופנית מותאמת עד אשר הרגשות יווסתו ויירגעו.
המפגש הסתיים מבלי שמעיין הבין את משמעותו. אולם משחלפו כמה שבועות, הוא נוכח לדעת שכל נושא האמון השתנה עבורו עמוקות. הוא מצא שהוא חש יותר בטוח בעולם, והיכולת לסמוך החלה אט אט לחלחל למערכות היחסים המשמעותיות שלו. גם הדינאמיקה בטיפול השתנתה. אותו חלק שדאג לחסום ולעצור, הרפה כעת את אחיזתו ופינה את מקומו לדבר-מה אחר. הלא מודע של מעיין החל לשתף פעולה על התהליך, שהתחיל להתקדם באופן ספונטאני וללא מאבקים מייסרים. הוא המשיך להשתמש ביכולת המפותחת שלו להתבוננות פנימה, אבל עכשיו היה חופשי לבחור לעשות זאת גם מתוך מפגש אמתי איתי או עם אחרים. סוף-סוף יכול היה להתחיל לקבל את מה שהיה חסר לו כל כך: את מה שלא היה יכול לספק לעצמו בעצמו.
כמה חודשים לאחר מכן שיתף אותי מעיין בתובנה שעלתה בו מעצמה: שהדבר קשור להאכלה מוקדמת, וכנראה לא מותאמת, מבקבוק. החוויה בהחלט עולה בקנה אחד עם תחושת הפולשנות והפחד שזו מעוררת, עם ההתרחשות סביב הפה והגרון, וגם עם הסירוב שהתבטא בנענוע הראש. השלב המוקדם בו הותירה הטראומה את עקבותיה מסביר גם מדוע האירוע נותר במישור החוויה הגולמית ולא התחבר לזיכרונות מפורשים או להבנה מילולית. בין אם לסיטואציית ההאכלה המוקדמת אכן היה חלק בתנאים שיצרו את הסבל של מעיין ובין אם לא, השינוי המיטיב שהתחולל בחייו היה ממשי וניכר.
מה בעצם הצעתי למעיין? לא פירשתי עבורו את התנהגותו ולא התאמצתי להבין את הבלתי מובן. לא ניסיתי לשחרר את מה שהוא חווה כתקיעוּת או לפרוץ את מה שאפשר היה לראות כהתנגדות, וגם לא להוביל לקטרזיס או לפתרון מסוג אחר. השתדלתי להיות נוכחת וקשובה למתרחש, ולהציע לו הזדמנויות לבחון תכנים משמעותיים בדרך התנסותית ובעיתוי מתאים. כשהתעוררו בו תגובות לניסויים עקבתי אחריהן ותמכתי בהן, מתוך התחשבות בדרישות הסיטואציה ובמצבו. השתדלתי ללוות את החוויה המשתנה שלו מרגע לרגע והזמנתי אותו להישאר עמה במגע. הייתי מודעת לתחושותיי, והשתדלתי שמצב התודעה שלי וביטוייו ההתנהגותיים ייצרו סביבת קשב מחזיקה, מעכלת, רגישה, מרווחת ומזינה. כך הצעתי למעיין לחוות במודע סביבה מותאמת ובטוחה, במקום הסביבה הקדומה, שנחוותה ככל הנראה כפולשנית וכופה. חוויה מיטיבה זו, כשפגשה בנפשו של מעיין, שהתארגנה להתמודד עם מציאות לגמרי אחרת, אפשרה לו לחקור את ההרגלים שמנעו ממנו את היכולת "לרקוד יחד". השילוב שבין התבוננות התנסותית בביטויים הגופניים והנפשיים של הרגלים אלה לבין התנסות מודעת במה שחסרונו בעבר גרם לייצורם מלכתחילה, אפשר לתובנה ולפרימה להתחיל להתרחש מאליהם.
1 קרוב לוודאי משהו שקשור לתמיכה באיזור הפה או הצוואר, או משהו שקשור לאמירת "לא" - תוך כדי הפניית תשומת לב לא שיפוטית לתגובות הפיזיות והנפשיות שניסויים אלה מעוררים.